שתי האפשרויות הרעות לפירוק 'פלונטר רפיח' מחייבות העלאת אפשרות שלישית

 הרעיון שצה"ל ישמיד יותר מרבע כוחו הנותר של חמאס שמרוכז ברפיח העזתית, בעודה גדושה באזרחים הוא

פסול; הן בגלל שיעור האבדות הגבוה שעלול להיגרם לכוחות צה"ל והן בגלל שיעור הנפגעים הגבוה שעלול

להיגרם (גם אם אגבית) לאזרחים המצטופפים בה.

גם הרעיון שישראל תמנע מהכחדת רבע מכוחו הצבאי של חמאס שנמצא ברפיח העזתית – כלומר תוותר על

משימת צה"ל להשיג ברצועה ניצחון צבאי מובהק חד משמעי ובלתי ניתן לערעור ובמקום זה תסתפק

בערבויות מצריות ואמריקניות לבידודו של חמאס מישראל ומהעולם, אף הוא פסול;

אילו ארה"ב הייתה מממשת את הערבויות שנתנה לישראל, כדי שתסיג את כוחותיה מסיני אחרי מבצע קדש,

הייתה נמנעת מלחמת ששת הימים.

אילו מצרים הייתה מקיימת את הסכם השלום שלה עם ישראל ואחרי הינתקותה של ישראל מהרצועה היא

הייתה אוטמת את גבולה בציר פילדלפי (כפי שטוענים שעשתה אולי בשנה וחצי האחרונות) לא הייתה נוצרת המפלצת

החמאסית והיו נמנעים טבח ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל.

ישראל זקוקה לניצחון במלחמת חרבות ברזל כשם שהנשיא ביידן זקוק לניצחון בבחירות.

את האינטרס המשותף הזה, על המדינאות הישראלית להפוך לאלתר, מנוף להצעת דרך שלישית לפירוקה

של הפצצה ההומניטרית – דרך שתאפשר לצה"ל להשלים את משימתו הצבאית במלואה: הכחדת כוחו

הצבאי של חמאס ופירורם של מנגנוני ממשלו וכן טיהורה הוודאי של הרצועה ממנהרותיה.

כדי להרגיע את אליזבת וורן – אופוזיציונרית פוליטית פנימית חריפה וכדי לשכנע את ציבור המצביעים

האמריקנים לתמוך בו, הנשיא ביידן זקוק לאחוז בידיו בשלוש ציפורים :

הראשונה, השגת ניצחון צבאי מובהק, חד משמעי ובלתי ניתן לערעור באוקראינה ובישראל ואם לא בשתיהן,

אז לפחות באחת מהן שיכולה וקרובה להשגתו - ישראל;

השנייה, הסדרה של הקטסטרופה ההומניטרית שנוצרה ברצועת עזה;

השלישית, תמורה לתרומה הכספית ולהשקעותיה העצומות האחרות של ארה"ב במצרים;

מצרים היא לא שוויץ של המזרח התיכון; שוויץ, אטמה את ליבה וגבולותיה ומנעה מהיהודים שנמלטו

מציפורני המפלצת הנאצית למצוא בה מקלט בטוח;

למרות שמצרים היא לא שוויץ והנמלטים אינם יהודים, אלא ערבים שמצרים גרמה להפיכתם לפליטים

ולהנצחת אומללותם למעלה מ- 75 שנה, היא מונעת מהמגינים האנושיים של המפלצת החמאסית להימלט

מציפורניה למקלט בטוח זמני בצידה המצרי של רפיח.

כאלטרנטיבה לשני הפתרונות המוצעים הפסולים, על ישראל להשיג את הסכמת הנשיא ביידן לפתרון אפשרי שלישי,

מדיני: שיתוף פעולה מצרי למילוט אזרחי הרצועה למקלט בטוח זמני ברפיח המצרית.

בגלל חשש משותף של מצרים וישראל מזליגת פלשתינאים מהרצועה לעומק סיני, יש לאפשר למצרים לחרוג

מהסכמיה החתומים עם ישראל ולבודד את רפיח המצרית מסיני, עם הכוח הצבאי המצרי הנדרש למניעת

הזליגה.

הקמת המקלט הבטוח ברפיח המצרית תאפשר לישראל לסיים את המערכה הדרומית בניצחון צבאי מובהק

ולנשיא להחזיק בידיו את שלוש הציפורים – תרומה גדולה, אם לא המפתח להשגת הניצחון המקווה שלו.

נוכח מצב הביש הביטחוני שאליו ישראל נקלעה, רתימת הנשיא ביידן לשכנועה של מצרים לשתף פעולה

בהקמת המקלט הבטוח, היא לא פחות קריטית מהשגת הסכמתו של הנשיא טרומן לאפשר את ההכרזה על

הקמת המדינה. הסכמת טרומן הושגה כידוע בדיפלומטיה אישית, מעל ראשיהם של מחלקת המדינה

ובריטניה, שהתנגדו נמרצות למימוש החלטת כ"ט בנובמבר 47 של האו"ם.

את ההסכמה הרת הגורל חילץ מהנשיא טרומן במרץ 48 (במהלך תחבולני דרמטי שארגן אד ג'קבסון הזכור

לטוב) נשיא התנועה הציונית ויצמן – מגדולי המנהיגים היהודים – כשהוא זקן, תשוש, חולה וחצי עיוור.

כדי לחלץ מהנשיא ביידן הסכמה להקמת המקלט הבטוח ברפיח המצרית – הפתרון היחיד שיכול לחלץ את

ישראל מטעויותיה בנזקים נסבלים - צריך לנסות צעד דומה במשהו למהלך הבלתי שגרתי והדרמטי ששכנע

את הנשיא טרומן לתת את האור הירוק להכרזת ה' באייר תש"ח: לקיים בבית הלבן פסגת חרום של הנשיאים ביידן והרצוג,

מלווה בראש הממשלה, בראש האופוזיציה וביושב ראש יד ושם – הרב לאו, מאחרוני ניצולי השואה.

לישראל, כמו גם לנשיא ביידן, אסור להחמיץ מהלך אפשרי להשגת ניצחון מסוג WinWin לשניהם ועל

נתניהו ליזום אותו לאלתר.

כשלון לשכנע את הנשיא להירתם למימוש הדרך השלישית יהיה אמנם מצער, אך מובן ונסבל; לא כך יהיה

הכשלון להשגת הסכמה לקיומה של פסגת החרום הנשיאותית.