מצוינות טקטית וטכנולוגית אינה תחליף למצוינות פיקודית בדרג האופרטיבי והאסטרטגי

הכרעה בהתקפה משמעה השגת עליונות מבצעית אבסולוטית, שכמו הכרעה במאזניים, איננה ניתנת יותר

לשינוי, שהופכת את לחימת המגן לחסרת תוחלת ולכן, צפוי שיירתע, ייכנע ויובס; והיה ולא יירתע וייכנע

בתנאי התוקף שהכריעו, הוא יובס בהשמדה שיטתית של כוחותיו, כשהמכריע נהנה מעליונותו המבצעית,

שהושגה בפתיחת המערכה ושהולכת ומתעצמת ככל שהמערכה נמשכת.

אמנות המלחמה היא אמנות זיהוי מרכז הכובד והנכסים החיוניים של המגן ואמנות זיהוי תורפות קיימות

בהגנתם ובמידה ואינן קיימות, לגרום לאויב לייצרן באמצעות הונאה, הטעיה והפתעה.

ניהול המלחמה הוא אמנות עיתוי הפעלת בזק של מאמץ ראשי לעבר תורפה במרכז הכובד או באחד מנכסיו

החיוניים של המגן, כדי לנטרלה ועקב כך להכריעו בפתיחת המערכה ואם אפשר, עוד לפני פתיחתה.

לאור דוקטרינות לחימה, פו"ש והכשרת מפקדים של הצבא הגרמני, שהוטמעו בכוח המגן העברי כבר בבית

הספר הראשון למפקדים של הקיבוץ החשאי בתל יוסף  (1924-26) ובהמשך בהגנה ובצה"ל, הצורך

בהכרעת האויב בפתיחת כל מערכה, היה נר לרגלי מפקדי צה"ל מתש"ח ועד למבצע של"ג.

בתש"ח, במבצע דני - יוני 48 – המבצע ההתקפי האופרטיבי הראשון של צה"ל, לוד ורמלה הוכרעו עוד לפני

תקיפתן מעורפן, כתוצאה מהשתלטות על כביש 431 ועקב כך ניתוקן מהלגיון הירדני מקור עוצמתן; כיבוש

אל עריש במבצע חורב – דצמבר 48, ניתק את הפולש המצרי ממצרים וגרם להכרעתו.

המשותף להכרעה במבצעים הגדולים כנרת – עלי זית, דצמבר 1955 , הר געש – נובמבר 1955 וכבוש אום

כתף ב- 67, היה ניתוקם של מגנני האויב ממאמצי ההלם החיוניים שלהם, כבר בפתיחת הלחימה.

ב- 67, הריסת המסלולים בשדות התעופה המצריים הכריעה את חיל האוויר המצרי עוד לפני השמדתו ועקב

כך גם הכריעה את הצבא המצרי שהפקודה להסגתו לתעלה ניתנה עוד לפני השלמת חיסולו של חיל האוויר

המצרי; הקרב היבשתי הוכרע בעצם עוד לפני מתן פקודת "סדין אדום ": בהשפעת ההונאה הישראלית

שקדמה למערכה, הצבא המצרי ריכז במרכז סיני 500 טנקים ואילו בצפון סיני הוא השאיר 80 טנקים ושם

צה"ל תקף עם 300 טנקים.

ב- 73, הכרעת הצבא הסורי החלה ברגע שצה"ל קידם מהר אוגדה לעבר דמשק, בציר שזוהה כבלתי מוגן;

הצבא המצרי הוכרע, עוד לפני כיתורה של הארמיה השלישית, בניתוקן של ארמיה שלוש מארמיה שתיים

ובניתוק שתיהן מקהיר, שנותרה חסרת הגנה.

ב- 82 , במבצע של"ג הושגה הכרעה כתוצאה מהשתלטות צה"ל על ציר ביירות דמשק, תוך ניתוקה של סוריה

מלבנון ומגזרת הלחימה בדרומה. אלמלא תקלות בלחימה הטקטית, ההכרעה הייתה מושגת תוך 48 שעות

כמתוכנן ולא אחרי שבועיים.

בשנות ה- 90 של המאה הקודמת, בהשפעת המכון לחקר המערכה ע "ש דדו, דוקטרינת ההכרעה המסורתית

של צה"ל הוחלפה בדוקטרינה מערכה "אלכימית" שנועדה לנצח את האויב ע"י הרתעתו, בלי צורך בהכרעתו

ובהבסתו.

התוצאה של המהפך (שהדרג המדיני לא היה מודע לו במלחמת לבנון השנייה ב- 2006) הייתה היקלעותה

של ישראל לשרשרת של מערכות התשה ושחיקה ארוכות, שלא ייצרו הישגים צבאיים משמעותיים ולכן גם

לא הישגים מדיניים משמעותיים וכיום גם ברור לחלוטין, שלא הרתיעו את האויב, אלא דרבנו את התעצמותו

המפלצתית.

בחרבות ברזל, כנגזר מהמטרה המדינית הברורה "הסרת האיום מעל יישובי הנגב הצפוני ומרכז ישראל',

גם משימת צה"ל היא ברורה: מלבד השבת החטופים, 'הכחדת חמאס ומאות הקילומטרים של התת קרקע ברצועה'.

השגה מהירה של המשימה ע"י הדרג הטקטי, חייבה את הדרג האופרטיבי לפתוח את המערכה בהכרעת

בזק של חמאס ע"י ניטרולם של שני נכסיו החיוניים: המגינים האנושיים וחיבור הרצועה מעל הקרקע

ומתחתיה למצרים; כדי לנטרלם, היה צריך להשתלט בפתיחת המערכה על ציר פילדלפי; זאת, כדי להשלים

את כיתורה המלא של הרצועה ובידוד חמאס מהעולם וכדי לאפשר מילוט של מכסימום מגינים אנושיים לרפיח המצרית ולהסיר בכך הגבלות קשות למיצוי מלוא עוצמת הדרג הטקטי.

לביצוע המהלך המקצועי האלמנטרי הזה נדרשו ידע ותבונה מצביאותית ובעיקר, אומץ לב אזרחי פיקודי, כמו

זה שגילו יגאל אלון ב- 48 , אסף שמחוני ב- 56 ב'קדש' ומוסא פלד ב- 73.

את אומץ הלב הפיקודי הזה, המחויב מעקרון מלחמה ראשון 'הדבקות במשימה לאור המטרה', הנחילו

לצה"ל הרמטכ"ל דיין במשל 'הסוסים האבירים' ובן גוריון, מקים צה"ל, בנאומו באחד מקורסי הקצינים

הראשונים: "כל קצין וכל חיל צריך ליזום ביצוע הפקודה; שומה עליו לפעול לא כדי לקיים מצוות אנשים

מלומדה, ולצאת ידי חובת המשמעת, אלא כדי להשיג את המטרה הרצויה; זאת אומרת לנצח...כל חייל חייב

לראות עצמו במצבים מסוימים כאילו בו לבדו תלוי גורל המערכה, ובמקרה שאין לו הוראה ברורה, או

שהמצב נשתבש [או שנקרתה הזדמנות לקידום השגת הניצחון] – עליו לראות עצמו כמפקד עליון, כמתכנן

וכמבצע".

שנים של האבסת הפקוד הבכיר של צה"ל בסיפורים על הרתעת האויב - בלי צורך בהכרעתו ובהבסתו,

היכהו את תבונתו המצביאותית והטמעה ארוכת שנים של הערך האתי 'דבקות במשימה', ריפו את אומץ הלב

המנהיגותי לחרוג מהמשימה ואף להחליפה כשנדרש באחרת (גם ללא קבלת אישור מוקדם) "כדי להשיג את

המטרה הרצויה; זאת אומרת לנצח".

תוצאת החבלה החמורה ב'מוח הצבא' היא התבוסה הגדולה בהגנת המדינה ב- 7 באוקטובר וכמצטייר,

הניצחון הקטן מהדרוש, שיושג בסיום המערכה ברצועה.

בגלל הפלונטר ההומניטרי שנוצר ברפיח, מצטייר שבמקום להשמיד את הטרוריסטים ולטהר את הרצועה

כליל מהמנהור ותכולתו העלומה, צה"ל ייאלץ להסתפק בהרג אלפי מחבלים, בהשמדה מאסיבית של אמל"ח

ותשתיות ובפירוק מסגרותיו הצבאיות של חמאס.

פירוק המסגרות לא יימנע מהמוני מחבלים בודדים שכבר מגויסים וממגויסים חדשים, לנצל את המנהור

והקשר למצרים וגם בלי מנגנונים צבאים סדורים, להמשיך ולמרר את חיי אזרחי ישראל ולפגוע בלוחמי צה"ל.

הלקח המכונן מהניצחון הצנוע שישראל עומדת כנראה להשיג ברצועה וזאת, במחיר גבוה להחריד באבדות,

בהרס מוחלט של תדמיתה בעולם ובהכרה במדינה פלשתינאית, הוא אחד: ניצחון במלחמה ובמערכה איננו

ניתן להשגה הודות למצוינות טקטית וטכנולוגית שאיננה נבנית על קרקע מוצקה של מצוינות מצביאותית.

הלקח הזה צריך להיות נר לרגלי הרמטכ"ל בתכנון ובניהול המערכה נגד חיזבאללה וזרז לסגירתו המיידית

של מכון בית דדו המשחית.

זהו מהלך שצה"ל היה צריך לבצעו ב- 2007 כנגזר מדו"ח וועדת שומרון לחקר מלחמת לבנון השנייה

ומהתחייבות הנהגת צה"ל להנהגה המדינית לממש את הנחיות הדו"ח במלואן.