משימתה 'הבוערת' של ישראל היא השבת זהותה המולדת: 'מדינה יהודית ודמוקרטית'

 דר' חנן שי

12 מאי 2023

תקציר

'הרפורמה' ו'המחאה' חשפו את היקף הפשטתה של ישראל מזהותה המולדת, 'מדינה יהודית

(תרבותית -ערכית) ודמוקרטית, במטרה לשנותה ל'ליברלית' (אירופית), ל'שמרנית אמריקנית' או

'ליהודית דתית'.

מאמצי הסבת זהותה של המדינה, מהם אנטי דמוקרטיים המנוגדים לחוק, חוללו בישראל

אנדרלמוסיה ערכית שנזקיה הבולטים ביותר הם: אובדן המשילות המדינתית, אובדן יכולת ההכרעה

הצבאית ובעיקר, התפוררותה של הלכידות החברתית, שהיא המקור הראשי לחוסנה הלאומי של

ישראל.

השבת זהותה המולדת של ישראל - מותאמת לתקופה ואתגריה - ע"י 'העמדת' רשויות המדינה,

מוסדותיה ואזרחיה, על 'עמוד ערכי ומורשתי' משותף, צריך להיות הנושא 'הבוער' ביותר בסדר היום

הישראלי.

זהותה של הדמוקרטיה הישראלית

מקימי המדינה היו ערים לתורפות הדמוקרטיה 'המערבית' ולכן היא עוצבה כ'דמוקרטיה יהודית':

'דמוקרטית', משום שהשלטון מאורגן ומתנהל בה לאור עקרונות וכללי ההתנהלות של הדמוקרטיה

המערבית שיש לה חסרון בולט; היא חסרת מוסר אינהרנטי לבחינה ערכית של התנהלותה ועשייתה;

'יהודית', משום שההתנהלות, ההחלטות והעשייה הדמוקרטית, נשפטים בה לאור ערכיה

התרבותיים–מוסריים של היהדות (לא הרליגיוזיים): מופת לסינרגיה תרבותית, פרי השלמת חיסרון

בולט בתרבות אחת, ביתרונה הבולט של תרבות שנייה.

'המוסר היהודי' - 'מוסר הנביאים', הוא 'מוסר חרות' של 'ברית חובות' שערכיו האוניברסאליים נקבעו

ב'מגילת העצמאות' ובהמשך בשני 'חוקי יסוד' ('יסודות המשפט', 1980 ; 'כבוד האדם וחרותו', 1992)

שהקנו לערכי 'מגילת העצמאות' מעמד של 'חוקה'.

זהותה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית של 'חרות', עוצבה בעיקר במערכות החינוך, המשפט והצבא:

בחינוך: בתחום זה 'הציונות המדינית' חוללה חידוש חסר תקדים: היא חילצה מ'משכיות הכסף' של

הדת היהודית, את 'תפוחי הזהב' התרבותיים-ערכיים, הלשוניים, הספרותיים וההיסטוריים שהיהדות

הביאה לעולם ויצרה בישראל יהודי 'חדש': 'יהודי-תרבותי', אדם שרחק מקיום מצוות הדת הפולחניות, אך

ברוח 'מוסר הנביאים' ודברי הנביא 'כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלאֹ־זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִּים מֵעֹלוֹת' (מיכה) – חובר,

בעיקר אודות לבקיאות בתנ"ך, ל'מוסר החרות' וחובותיו, למורשת התרבותית היהודית ולעמו .

ה'בצלם' , כהנחת היהדות , הוא לא מתנה מלידה, אלא תכלית שהאדם חייב להשיג בעמל ולכן,

להטמעת 'תפוחי הזהב' התרבותיים של היהדות, ניתן בחינוכו של הזרם החילוני משקל גבוה מאד

כדי שיהוו את המכנה המשותף שחיבר בין יוצאי כל הגלויות, בין חילונים לדתיים ובין 'הצבר' 'ליהודי

'התפוצה'.

במשפט: בישראל נהוג 'משפט הטבע' שבו החוק נגזר מהמוסר, במקרה הישראלי, ממוסר 'ברית

החובות' המדינתי שקבוע ב'מגילת העצמאות'. לאור 'המוסר המדינתי' וערכיו 'הרשות המחוקקת'

חקקה, 'הרשות המבצעת' ביצעה ו'הרשות השופטת' פירשה את החוקים והעשייה ברשויות

'המחוקקת' ו'המבצעת' .

החוק ובעיקר הערכים הלאומיים המשותפים לחקיקה , לעשייה הביצועית ולשיפוט החקיקה והעשייה

ע"י 'הרשות השופטת', חוללו בישראל את האיזון בין 'שלוש רשויות הדמוקרטיה' והיו הבסיס עליו

התנהל השיח הדמוקרטי בין המדינה לאזרחיה וביניהם .

צה"ל: כנגזר מהאיומים על ישראל וכלקח ראשי מ'מלחמת העצמאות', צה"ל נבנה לאור עקרונותיה

האוניברסליים של המלחמה שגזורים מחוקיו האובייקטיביים של הטבע ובעיקר טבע האדם וכנגזר מ'ערכי המדינה' שגם הם גזורים מהאמת האובייקטיבית של חוקי הטבע, הוכשר לסיים מערכות צבאיות בהכרעה פיזית מהירה ובניצחון צבאי מובהק בלתי ניתן לערעור.

'העמדת' המדינה, מוסדותיה, צה"ל ואזרחיה על אותו 'עמוד תרבותי - ערכי ומורשתי' חוללה בחברה

הישראלית, חרף ריבוי פניה ומחלקות פנימיות חריפות שאפיינוה תמיד, לכידות חברתית גבוהה

שתוצאתה הייתה חוסן לאומי שעמד בהצלחה במבחנים קשים.

בארבעה העשורים האחרונים, זהותה של ישראל הוחלפה בתהליך שחלף מתחת ל'מסכי הרדאר'

הדמוקרטי שלה, מ'דמוקרטיה יהודית', שערכיה נגזרו מהמהפכה הליברלית העברית של 'חרות',

לדמוקרטיה ליברלית אירופית של 'חופש' שהנחות היסוד שלה וערכיה, מתנגשים חזיתית ב'ערכי

המדינה' הקבועים בחוק.

המהפכות הליברליות בתרבות המערבית

כדי להבין את משמעותו העמוקה של השינוי שנעשה בזהותה של המדינה, חיוני להבין את עומק

השוני בין שתי המהפכות הליברליות שהתרחשו בתרבות המערבית.

מהפכת 'החרות' העברית: המהפכה הליברלית הראשונה בתרבות המערב, העברית, היא מהפכה

אקוצנטרית (אתנוצנטרית רליגיוזית): ראשיתה בהבנה ש ש'האדם נברא בצלם בורא העולם', כלומר

הוא חלק מהטבע וחוקיו וכשם שהוא מתחשב בהם בפעילותו הפיזית, עליו להתחשב בהם גם

בפעילותו החברתית ולהתנהל בה לאור ערכים שנגזרו מחוקי הטבע.

כנגזר מהבנה זו, לשחרור מעבדות פיזית, קדם בתרבות העברית שחרורו של האדם מחשיבתו

הסובייקטיבית, הנאיבית, ממנה נולדו השקר (שאיננו קיים בטבע) והאלילות. החשיבה האנליטית,

נועדה לאפשר לאדם לחתור להבנת האמת, גם אם לעולם לא יגיע להבנתה המוחלטת, כדי שברוח

'הכל צפוי והרשות נתונה', ישלוט בחייו ויגביר בהם את הוודאות.

ניתוח אנליטי של המציאות החברתית הוביל למסקנה שהעריצות והשעבוד במסופוטמיה נגרמו בגלל

שתי תופעות אנושיות מולדות: היבראם של בני האדם בלתי שווים ובניגוד לבעלי חיים בלתי שווים

אחרים בטבע, גם ללא חסמים מולדים מתוכנתים להגבלת התנהגותם; בגלל שני פגמים מולדים אלה

בטבע האדם, אדם חלש נאלץ להזדקק לעודפי המזון של זולתו החזק והמוכשר ממנו ובתמורה

לשעבד את רכושו וכשזה אזל, את גופו.

כדי למנוע 'דרוויניזם חברתי'', הליברליזם העברי, הוציא את האדם מעבדות ל'חרות' - יכולת שלאדם

משועבד אין אותה: חופש לנשיאה באחריות אישית לתיקון פגמיו המולדים ע"י ריסון הרציה, הייצר

והיצירה, לאור מוסר של 'ברית חובות' חברתיות.

ערכי 'ברית החובות' נגזרו מחוקי הטבע שיוצרים את האיזון וההרמוניה בין מרכיביו הבלתי שווים של הטבע;

מטרתם היא לאפשר לאדם שניחן בחופש בחירה והוא בעל יכולת להבחין בין 'טוב' (מה שתורם

להרמוניה) לבין 'רע'  (מה שמפר אותה) לחולל, ע"י דבקות בערכים המוסריים שנגזרו מחוקי הטבע,

איזון והרמוניה חברתית - שלום, דומה לאיזון שקיים בטבע בין גורמיו הבלתי שווים.

הערך המוסרי המכונן 'אהבת הזולת' לדוגמה, גזור מהסימביוזה שבטבע: בלי שהצמח ימלא חובה

מתוכנתת להצמיח פרחים והדבורה תמלא את חובתה לאבקם, לא תיווצר לשניהם הזכות להתקיים.

מהפכת 'החופש' האירופית: בניגוד למהפכה הליברלית העברית, החשיבה ההומניסטית במהפכה

הליברלית האירופית נשארה סובייקטיבית כמו לפני 'מהפכת הנאורות'. ישעיהו ברלין אמר עליה

שהביאה ל'הרס התפישה של אמת...לא רק...אובייקטיבית או מוחלטת, אלא גם של אמת יחסית

וסובייקטיבית...עם תוצאות עצומות שלא ישוערו". בודריאר אמר על האמת, במאה ה- 20 , שהיא

מיותרת ויש להיפטר ממנה .

כנגזר מ"אני חושב משמע אני קיים" (דקארט) הליברליזם האירופי, שלא כמו העברי, הוא

אנתרופוצנטרי – רואה באדם את מרכז ותכלית העולם. בהשפעת מהפכת הפילוסופיה 'הקיומית'

(האקזיסטנציאליזם) הנחת היסוד במהפכה הליברלית האירופית היא הפוכה להנחת היסוד במהפכה

הליברלית העברית האקוצנטרית: במקום 'האדם נברא בצלם העולם', 'העולם נברא בצלם האדם',

כהגדרתו של בובר . במקום הדיאלוג שהפילוסוף העברי קיים עם הגיון הבריאה וחוקיה – 'כוכב הצפון'

האובייקטיבי לניווט חשיבתו והחלטותיו (כבמדע), הדיאלוג שהפילוסוף האירופי מקיים לדברי בובר,

הוא עם ההיגיון של עצמו .

הנחה סובייקטיבית נאיבית נוספת תרם לליברליזם האירופי רוסו, שמתוך חמלה לסבל האדם , טען

כמו גם וולטר, שהאדם הוא 'טוב' ושעבודו וסבלותיו הם תוצאת גזל זכויותיו המולדות של 'הפרא האציל' –

האדם המלקט.

האדם ששוחרר מהעריצות הפיאודלית לא הוצא אפוא, כבמהפכה העברית, ל'חרות', אלא ל'חופש'

('שלילי' כהגדרת ישעיהו ברלין): ליהנות, כנגזר 'מהאמנה החברתית' הצרפתית מהשבה שוויונית של

זכויות 'הפרא האציל' , אך בלי התחשבות, כבמהפכה העברית, בשני גורמים משפיעים אובייקטיביים:

אי השוויון המולד בין בני האדם, שכמענה לו נוצר במוסר העברי הערך 'צדק חברתי' והעובדה

שהאדם נברא ללא רסנים מולדים להגבלת התנהגותו, פגם, שכדי לתקנו, נוצר 'מוסר החובות'.

'מגילת זכויות האדם' הצרפתית, לא גובתה עקב ההתעלמות מטבע האדם ופגמיו המולדים במוסר

'חובות האדם' שיבטיח, שיחסי הפרח והדבורה בטבע - חובות הדדיות, שמילוין בסנכרון עם הזולת,

יוצר זכויות הדדיות, יתקיימו גם בין בני האדם.

הכרזתו של סארטר על כך ש"כאשר החירות אוחזת בנפשו של אדם, אין האלים יכולים לעשות נגדו

דבר", מעידה על מהות 'החופש' הליברלי האירופי כפי שנתפס במאה ה- 20: מצב האנטרופיה ששרר

בעידן 'התוהו ובוהו' שקדם לבריאת העולם ולארגון מרכיביו במערכות סדורות, שכדי למנוע את

התפוררותן, מרכיביהן הוכנסו בעול משמעת - חובות מערכתית.

אליעזר שביד המנוח סיכם את ההבדל בין שתי התפיסות הליברליות כשהסביר שחוק יסוד "כבוד

האדם וחרותו" יכול להיות מזוהה כבליברליזם האירופי עם 'חופש': התמכרות האדם לאנוכיותו

וזכויותיו כ"באמנה החברתית" של רוסו, או כמו במהפכה הליברלית העברית, עם 'חרות': אחריות

האדם לריסון אנוכיותו לשם מילוי חובותיו לאחר ולמניעת דרוויניזם חברתי, כ'בלוחות הברית' של

משה

השפעת ליברליזם 'החופש' האירופי על העולם: התפיסה הסובייקטיבית לפיה האדם הוא תכלית

קיומו של העולם וכן ש'העולם נברא בצלם האדם', התגלגלה כידוע להכרזה על 'מות האלוהים'

והמוסר וסללה בפני 'האדם האנטרופי' את הדרך לחיסולם של מייצגי העולם 'הישן ' שהגביל את

האדם. חיוני להדגיש שלשלילת 'זכויות האדם' של המחוסלים, קדמה הינתקותם של המחסלים

הנאצים מ'חובות האדם' ו'מצלם הבריאה' שהוטבע באדם.

שלוש הקטסטרופות הטוטליטריות, 'המהפכה הצרפתית' וספיחיה במאה ה- 19 והקומוניזם והנאציזם

במאה ה- 20 , הם תוצרים מובהקים של שתי המהפכות הליברליות הסובייקטיביות באירופה

המודרנית: 'הקאנטינית' (שבניגוד לכוונת קאנט) השאירה את האדם, כמו בעידן 'הדרוויניסטי' הטרום

תרבותי, משועבד לשקר (לא במדע) ומשוחרר מרסן תרבותי – ערכי וזו של רוסו: אדם טוב, שזכה

להשבת זכויות 'הפרא האציל ', בלי להתחשב בכך ש'האב הקדמון', בניגוד לצאצאיו, חי בניתוק חברתי

ולכן לא נדרש למלא חובות חברתיות.

בגלל רצייה, ייצר ויצירה אנושית חסרי רסן חובות סדור משותף, נוצרה אחרי מלחמת העולם השנייה

וקריסת הקומוניזם קטסטרופה נוספת רביעית: ה'גלובליזם' שגרם לשינויו הדרמטי של הטבע כמעט

בכל תחום: באטמוספירה ובאקלים, בפני היבשה ובגידולים החקלאיים, בהרכב מי הים ובאוכלוסיית

בעלי החיים; התוצאה: רעב ומוות המוני ונדידת אוכלוסין המונית.

מגפת הקורונה ואחריה הפלישה לאוקראינה הכו את העולם בהלם נוכח ההזנחה החמורה שנתגלעה

בדמוקרטיות האירופיות, של הביטחון הבריאותי, הדמוגרפי, האנרגטי והצבאי; זו הוכחה, שלא רק

'הרוע', אלא גם מנהיגות חמה, חומלת ולבבית כשל מרקל, זקוקים לחשיבה אנליטית, מודרכת 'מוסר

חובות' אובייקטיבי, שיבטיח, ש'הטוב' הוא אכן כזה אובייקטיבית מוסרית והמנהיג הוא הומניסט באמת.

אירועי המאה הנוכחית הם עדות נוספת לצדקת אמירתו הנבואית של קאנט, שדמוקרטיה בלי מוסר,

יכולה להקים בתהליך דמוקרטי ('כשר' בירוקרטית דמוקרטית) מדינה של 'בני שטן'.

ה'פירצה' הזועקת בחשיבה הליברלית האירופית שהיא ביסוסה - בניגוד לחשיבה במדע ובהומניזם

העברי, על חשיבה סובייקטיבית ועל הנחות יסוד סובייקטיביות נאיביות שמתנגשות בחוקי הטבע, לא

הוכרה, גם אחרי 'השואה', כסיבה לסדרת רצף הקטסטרופות שאירופה הביאה על עצמה ועל העולם.

בגלל ההשתהות בהפקת הלקח המכונן הזה, ה'פירצה' קראה ל'שטן' לבוא אליה ואוקראינה היא כעת

הקורבן התורן של ה'פירצה' הערכית.

בניגוד לדמוקרטיות האירופיות, 'האנגלוסקסיות', הפרידו את המדינה מהכנסייה, אך לא מהמוסר

שלה. בצו 'מוסר האחריות והחובות' שלהן הן התגייסו שלוש פעמים לחילוצם של אירופה והעולם,

מהקטסטרופות שחוללה החשיבה הליברלית האוטופית האירופית והקריבו לשם כך קורבן עצום.

זליגת רעיונותיו הסובייקטיביים של 'החופש' האירופי לדמוקרטיות האנגלוסקסיות, בעיקר

האמריקנית, מחוללת בהן מאז קריסת הקומוניזם וההכרזה הנאיבית על 'קץ ההיסטוריה'

אנדרלמוסיה ערכית, דומה לזו שמטלטלת את הדמוקרטיה הישראלית.

נסיבות שינוי זהותה התרבותית המקורית של ישראל

מערכת המשפט: שני אירועים מכוננים גרמו להפיכתה של מערכת המשפט לגורם המשפיע העיקרי

על השינוי שחל בזהותה היהודית של הדמוקרטיה הישראלית: הראשון, כאשר על אף פרסומו של

'חוק יסוד - יסודות המשפט'  (1980) שמקנה להגדרת יהדותה הערכית של המדינה ב'מגילת

העצמאות' מעמד של 'חוקה' , 'הדין העברי' נדחק למעמד משני של 'מקור השראה' והקדימה ניתנה

למשפט בדמוקרטיות אחרות, ליברליות של חופש.

'הדין העברי' הוא ה'ואידך זיל גמור' של הילל; בלי הכרתו, 'ערכי המדינה' הם מילים חלולות ואותיות

מתות שאינם יכולים להוות גורם כבד משקל בעיצוב זהותה היהודית - תרבותית של ישראל וגם לא

למלא את תפקיד המפתח שיש להם ביצירת האיזון הדמוקרטי. בהחלטה האדמיניסטרטיבית הזו

שקראה תיגר על 'מגילת העצמאות' ועל 'חוק יסוד – יסודות המשפט' החל ניתוקה של הדמוקרטיה

הישראלית מ'יהדותה'.

האירוע המכונן השני הוא חקיקתו של 'חוק יסוד – כבוד האדם וחרותו' (1992) שקשה להפריז

בחשיבותו; מבחינת מחוקקיו (לפחות חלקם) החוק נועד להדגיש את אחריות האדם להתגבר על

אנוכיותו ולמלא חובות שמילוין מניב זכויות; במערכת המשפט הוא מפורש ע"י שופטים 'ליברלים'

ברוח הליברליזם האירופי שמעניק לאדם חופש להתמכר לאנוכיותו ולזכויותיו שאינן מסונכרנות

בחובות. הפרשנות הזו, האיצה את שינוי זהותה של הדמוקרטיה הישראלית מ 'ליברלית עברית',

ל'ליברלית אירופית' .

הדואליות התרבותית – ערכית בפרשנות החוק, יצרה במערכת המשפט, בניגוד לערך הדמוקרטי

המכונן 'שוויון בפני החוק', שני סוגי שופטים: מיעוט 'שמרני' שבקיא ב'דין העברי' ושמפרש את 'ערכי

המדינה' ברוח 'ברית החובות' העברית, שמבוססת על ההנחה ש'האדם נברא בצלם העולם'; מנגד,

'ליברלים', שהפכו את 'חוק יסוד - כבוד האדם וחרותו' (וחובותיו?) מנוף לקדום 'החופש' של 'האמנה

החברתית', שמהנחת היסוד שלו ש'העולם נברא בצלם האדם', נגזרה הלגיטימציה להשמדת עם.. .

מערכת החינוך: כמו מברז בתחתיתה של חבית, רוקנו ממנה בעשורים האחרונים הלימודים שנועדו

להטמיע באזרחי ישראל הלא דתיים את 'תפוחי הזהב' התרבותיים שחיברו אותם ליהדות ושיצרו את המכנה

המשותף בין הזרם החילוני לדתי. בלי הכרת התשתית התרבותית יהודית, 'ערכי המדינה' ש'במגילת

העצמאות' ו'בחוקי היסוד' הם כ'אבן שאין לה הופכין' והעמיות הישראלית שנבנתה בעמל רב, התפוררה לאחאות

רווית קנאה ושנאה, כמו זו בתולדותינו, שקדמה להפיכת 'האחים' לעם.

מנגד, מראש החבית, הוזרמו לתוכה בשצף קצף תכני הליברליזם של 'חופש וזכויות', מהם מכמנים

תרבותיים והישגים הומניסטיים כבירים שלא יסולאו בפז ; ברם, הטמעתם לא לוותה בהטמעה

במקביל של 'תפוחי הזהב' התרבותיים העבריים, תוך השוואת התרבויות, איזונן ועימותן עם 'ערכי

המדינה' והדגשת תרומתה החשובה ביותר של היהדות לעולם: תרבות ליברלית של 'חרות' שדבקות

בערכיה, נועדה למנוע את סדרת הקטסטרופות שליברליזם 'החופש ' האירופי הביא לעולם.

צה"ל: שני אירועים גרמו לסטייתו של צה"ל מערכיו המקצועיים המקוריים ו'מערכי המדינה': הראשון

היה בשלהי המאה הקודמת, כאשר המשפט האזרחי שחוקיו וסדריו נועדו להבטיח וודאות בעשיה

האזרחית, הוכנס לעשייה הצבאית שעקרונותיה האוניברסליים מותאמים לשדה הקרב שהוא 'ממלכת

אי הוודאות'. האנדרלמוסיה הערכית שנוצרה עקב כך בעשייה המבצעית, הוציאה את הרוח

ממפרשיה.

האירוע המכונן השני התרחש בראשית מאה זו, כאשר בהשפעת הרעיון האוטופי על 'קץ ההיסטוריה'

שנוצר בעקבות נפילת הקומוניזם, משימת צה"ל המקורית, 'הבסת האויב ' ע"י הכרעתו הפיזית המהירה,

הוחלפה במשימה הסובייקטיבית של השגת 'ניצחון על תודעתו'.

שני המהפכים שחלו בצה"ל, שינו מהיסוד , את פניו ואת פני הזירה והאיומים על ישראל; אובדן יכולת

ההכרעה המהירה, גרר את ישראל ואזרחיה לשרשרת של מערכות שחיקה והתשה, שלמדינה אין

שליטה על עיתוי פריצתן ומשכן והן עקרות מהישגים צבאיים משמעותיים שניתן להמירם בהישגים

מדיניים משמעותיים; בלי הישגים אלה ישראל איבדה את יכולתה למנוע גידול אקספוננציאלי של

האיום הביטחוני עליה , שגם בלי הגרעין האירני, הוא כיום מהחמורים בתולדותיה .

גורם כבד משקל נוסף בשינוי זהותה של המדינה הן עמותות 'ליברליות אירופיות' ו'שמרניות

אמריקניות', שבמימון חוץ מדינתי, מכשירות בעלי תפקידים במערכות המדינתיות והציבוריות, לפעול

לאור ערכיהן – מהם ערכים מהותיים הופכיים ל'ערכי המדינה' שבחוק ומתנגשים בהם חזיתית.

אנדרלמוסיית הערכים שנוצרה בעיקר במערכות החינוך, המשפט והצבא חוללה בישראל התנגשות

תרבויות האנטינגטונית שתוצאותיה הן: הפרת האיזון בין שלוש רשויות המדינה, פגיעה קשה

במשילות, בביטחון, באמון בצה"ל ובעיקר בלכידות הלאומית, שבהעדר ערכים זהים ומורשת

תרבותית משותפת, הלכה והתפוררה, תוך הבלטת והעצמת העדתי, השונה והמפלג בין מרכיביה.

ההיחלצות ממשבר הזהות הלאומי

כדי להיחלץ מהמשבר החברתי החמור אליו נקלעה ישראל, חיוני להעמיד בראש 'סדר היום' הלאומי

את סוגיית זהותה של המדינה ולטפל בבעיה ה'בוערת' באמת: צורך דחוף ב'העמדה' מחדש של

'שלוש רשויות' המדינה, מוסדותיה, צה"ל והאזרחים על אותו 'עמוד ערכי ומורשתי' שקבוע ב'מגילת

העצמאות' ו'בחוקי היסוד'.

לא נחוצים לשם כך תיקוני חקיקה, אלא ציות קונצנזואלי לחוקים הקיימים, לשם נשיאה באחריות

קולקטיבית להשבת ולהגנת זהותה המולדת של ישראל: דמוקרטיה – ליברלית יהודית, תרבותית -

ערכית (לא 'יהודית רליגיוזית' לא 'ליברלית אירופית' ולא 'שמרנית אמריקנית') שערכיה הם אלה

שקבועים ב'מגילת העצמאות' ו'בחוקי היסוד' 'יסודות המשפט' ו'כבוד האדם וחרותו' ואשר ברוח התקופה ואתגריה, מפורשים ככוונת מקימי המדינה.

כבהקמת המדינה, הצלחת 'כיולה התרבותי - ערכי' של ישראל נתון בראש ובראשונה בידי מערכת

החינוך שצרכה לשוב ולהטמיע את 'תפוחי הזהב' התרבותיים של היהדות ובה בעת גם את התרבות

הליברלית המערבית על מגוון פניה, תוך הדגשת השונה והמשותף בין התרבויות וגשרים לחיבורן.

גם לבג"ץ שצריך לשמש כ'מצפן' ו'כמצפון המדינה' יש תפקיד מרכזי בשיקום זהותה התרבותית של

המדינה. כמו במצפון אישי, הוא לא רק שופט, מזכה או מייסר, אלא בראש ובראשונה מדריך ומצפן

ערכי; לפיכך, לפסיקותיו ולהנמקותיו הגלויים המבוססים על 'ערכי המדינה' בפרשנותם היהודית ואם

נדרש גם לאור מקורות נוספים, יש ערך חינוכי עצום ותפקיד מכריע בשיקום הלאומי.

הפיכת 'הדין העברי', כנגזר מ'המגילה' ו'חוקי היסוד' למקור משמעותי, תעמיד לרשות המשפט

הישראלי פתולוגיה משפטית חברתית (לא רליגיוזית) של 3000 שנה; ליחה לא נס ובגלל ביסוסה על

ההנחה שהמדע מתקפה כל יום, ש'האדם נברא בצלם העולם' ולא להיפך, רובה רלוונטי גם כיום.

כמו 'הרשות השופטת', גם הרשויות 'המחוקקת' ו'המבצעת', חייבות לבסס את עשייתן על שפיטה

ערכית בעזרת יועצים ערכיים – 'יועמ"כים '; תפקידם יהיה לעמת את הפרשנות המשפטית של החוק

ע"י היועמ"שים, עם פרשנותו לאור 'ערכי המדינה' שבחוק: מהפכת 'הכל שפיט מוסרית - ערכית',

כמשקל נגד, למהפכת 'הכל שפיט משפטית' , שייבשה את הדיון הערכי בישראל .

סכום

רשלנות מנהיגותית ועמידה - מנגד של היהודי 'התרבותי' נוכח הפשטת המדינה מזהותה המולדת

ע"י קשת של גורמים פנימיים וזרים, גרמו לכאוס שלטוני, ביטחוני וחברתי שמאיים על עצם קיומה של

המדינה.

הכאוס שנוצר והאיום הקיומי על המדינה, מחייבים התגייסות לאלתר להשבת זהותה היהודית –

תרבותית ; רק ערכיה האוניברסאליים הקבועים בחוק, יכולים להיות המכנה המשותף ל חיבורם מחדש

של כלל אזרחיה ובכללם לא יהודים, לחברה דמוקרטית מתפקדת ומשגשגת.

החובה הזו נדרשת כחוב מוסרי עצום לשלושה גורמים: לקורבנות 'השואה' שהושמדו, כי היוו מכשול

לבריאת עולם 'חדש' משוחרר ממוסר 'ברית החובות' – זה המוסר שישראל שנועדה לשמרו, הופשטה

ממנו בתהליך אנטי דמוקרטי; למקימי המדינה, שברוח 'לא עוד!', ייעדו אותה לא רק להגנת היהודים

ותרבותם, אלא להפיכתה, כנגזר מ'ערכי המדינה' ש'במגילת העצמאות', ל'חברת מופת' - 'אור לגויים'

וכן, לקורבן העצום והיקר שהוקרב להקמתה ולהגנתה של ישראל - המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה בעולם.