תחקיר בארי הוא לא יותר משחזור קרב

שחזורה של תמונת המצב בקרב טקטי, גם כשהוא יזום ומתוכנן, נמשך זמן רב, לעיתים אפילו שנים וזאת, בגלל גודש הגורמים המשפיעים ברמה זו, ערפל הקרב ו"החיכוך". לפיכך, הצלחתו של צה"ל לשחזר את תמונת המצב בכאוס ששרר בבארי ב-7 באוקטובר, באופן שמצטייר כמדויק ואמין, ראויה להערכה;

אם זאת, חיוני להדגיש שמדובר בחצי תחקיר שכן, תחקיר בארי איננו כולל את התכלית של תחקיר צבאי: הפקת לקחים במטרה למנוע את הישנותן של טעויות שנעשו ולשפר הישגים שהושגו.

ואולי טוב שהתחקיר לא לווה בהפקת לקחים, שכן, בלי הבנת השגיאות שנעשו בדרג האופרטיבי, שמחדליו המקצועיים הם שגרמו לכאוס בדרג הטקטי, הלקחים בדרג זה עלולים להיות שגויים.

לקח ברור אחד כן אפשר היה להפיק משחזורה של תמונת המצב בבארי והוא הצורך להחליף את הערך הראשון בקוד האתי של צה"ל שהוא הערך "דבקות במשימה", בערך "דבקות במטרה" שתואם את עקרון מלחמה מספר אחד "הדבקות במשימה לאור המטרה".

ייתכן ושינון יתר של הקוד האתי, על חשבון לימוד מעמיק של עקרונות המלחמה וכלליה ושל קרבות צה"ל בעבר, הוא שגרם ללוחמים רבים מדי, להמתין מחוץ לבארי לקבלת משימה (שלא היה מי שייתן אותה), במקום להגדירה בעצמם לאור המטרה וכנגזר מהציווי העליון לכל נושא נשק שנפוליאון הגדירו בפשטות כ"צעד לרעם התותחים" בחיפוש אחרי האויב.

לעומת הפקת לקחים בדרג הטקטי, להפקת לקחים בדרג האופרטיבי ובדרג האסטרטגי שמעליו, דרושים נתונים מעטים ולכן על צה"ל היה להפיק את לקחי המגננה שכשלה בדרום ובצפון כאחד, כבר בימיה הראשונים של המלחמה, עוד לפני המעבר למתקפה בתוך הרצועה.

עיקרי הלקחים ברמה האופרטיבית הם אלה:

תוכניות ההגנה של צה"ל והיערכותו המבצעית נועדו למנוע חדירה של מחבלים בודדים וכנגד האיום הזה הם מילאו את תפקידם היטב במשך שנים רבות.

צה"ל לא נערך בהתאמה לעקרונות המלחמה וכלליה ולמדיניות הביטחון הישראלית כנגד שלושה איומים שהתפתחו בשתי הזירות בעשורים האחרונים: 1. התחמשות עצומה של האויב באמצעי ירי מנגד, מהם המשוכללים ביותר שקיימים בעולם 2. נטרול מקור עוצמתו המסורתי של צה"ל – התמרון היבשתי, כתוצאה מהפיכת שתי הזירות לבלתי ניתנות לתמרון והפיכת כיבושן (בעיקר בלבנון) לרצף בלתי פוסק של קרבות הבקעה שכדי להסיר את האיום שנוצר בהן מהר, על מנת לקצר ככל האפשר את משך ועוצמת התשת אזרחי המדינה, נדרשת שחיקה גבוהה של הכוח המתמרן 3. הפיכת צבאות הטרור בלבנון וברצועת עזה מצבאות נייחים, שאיימו לשחוק ולהתיש את ישראל באש מנגד, לצבאות בעלי יכולת תמרון, כלומר, חזרת האיום הישן של כיבוש ישובים ושטחים בתוך המדינה.

כבר די היה בשני האיומים הראשונים, בעיקר שלילת יכולת התמרון של צה"ל, על מנת לפעול להסרת מפלצות האש מנגד שהתפתחו בקרבת ישראל, כדי לחייב שרשרת של רמט"כלים לדרוש מהדרג המדיני ליזום מוקדם ככל האפשר, מלחמת מנע, כדוגמת מבצע של"ג.

חזרתו של איום אפשרות כיבושם של ישובים ושטחים בתוך המדינה הפך את הצורך בייזום מלחמת מנע לחיוני ולדחוף עוד יותר וזאת בגלל שתי סיבות ראשיות:

1.      העדר עומק קרקעי לבניית מערך הגנתי כנדרש על פי עקרונות המלחמה וכללי ההגנה, לשם אבטחת מניעת חדירתם של כוחות מתמרנים לתוך שטחי המדינה.

2.      מחויבות למדיניות הביטחון של ישראל שבן גוריון הבהירה בנאום בכנסת ב-20 ביוני 1950 ושעיקרה הוא זה: כלקח ראשי ממלחמת העצמאות, ישראל לא תנהל יותר מלחמות להגנתה על אדמתה, אלא בשטחי האויב.

כנגזר מהמדיניות הזו צה"ל נבנה כצבא מתמרן שנועד להכריע את המלחמה מהר וככל האפשר בזול, לאור תוכניות מגרה שהוכנו שנים רבות לפני המלחמה; לאור התוכניות ובגלל הכנותיו המוקדמות, צה"ל קצר ניצחונות מובהקים, בלתי ניתנים לערעור במערכות שהתנהלו על אדמת האויב, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמבצע של"ג.

במקום ליזום מלחמת מנע להסרת האיומים שנוצרו על המדינה, שעם השנים רק הלכו והחריפו, צה"ל הוסיף חטא על פשע והחליף את דוקטרינת ההכרעה המהירה שלו, בדוקטרינה פוסט מודרנית מצוצה מהאצבע, לפיה ניתן למנוע מהאויב לממש את האיומים על ישראל, באמצעות הרתעתו מלהשתמש בהם.

חרף הנחיותיהן של שתי הוועדות לחקר מלחמת לבנון השנייה, להשליך לפח את דוקטרינת ההרתעה האלכימאית שבגלל אימוצה ישראל נקלעה מאז 2006 לשרשרת של מערכות התשה ארוכות, היא נשארה בעינה; צה"ל פועל לאורה גם כיום במתקפה ברצועה ולכן היא חסרת הגיון אופרטיבי ומקרטעת.

לחטאיו אלה של צה"ל, גם נוספה התעלמות מפקדיו מהלקח הראשי של מלחמת יום הכיפורים לפיו, על צה"ל (כמו כל צבא מגן) להיערך באופן תמידי וקבוע למניעת הכרעתו, גם במקרה של הפתעתו; זאת משום שהמסקנה ממחקר ההפתעות האסטרטגיות היא שהמודיעין יכול ונדרש לספק התרעה מודיעינית בסיסית, אך נבצר ממנו, כמעט בוודאות מלאה, לספק התרעה מודיעינית מצבית.

בלי הסרה של האיומים הקשים שנוצרו על ישראל במלחמת מנע; בלי בניית מערך הגנתי למניעת חדירתם של הגורמים המתמרנים שנוספו לצבאות חיזבאללה וחמאס ועם הסתמכות על קבלת התרעה מודיעינית שלא ניתן לקבלה, הגנתה של מדינת ישראל הושארה ביד המקרה, הגורל והמזל.

ב-7 באוקטובר הסתבר שוב שבתחום הצבאי המזל אוהב הכנה מוקדמת טובה.

  

 https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/16085843