שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

הוויכוח על ים ההתרעות שקיבל הדרג המדיני מחמיץ את העיקר: התרעה בסיסית על מלחמה קיומית ניתנה. מלבד ניסיון מחוץ לצה״ל לאחות את השסע החברתי, לא ברור אם הותנעה בעקבותיה בתוך צה״ל פעילות קדחתנית להגברת המוכנות והכוננות המבצעית בריאיון למיקי לוין בפודקאסט „מעריב”, שפורסם ב־24 בספטמבר, סיפר האלוף במילואים גיורא איילנד על רצף אירועים בקיץ 2023. זהו תיאור המחייב בירור מקצועי עמוק, לא כדי להוסיף בדיעבד עוד אשם לרשימה, אלא כדי לזהות את השאלה שלא נשאלה בזמן. בסוף יוני או ביולי 2023, לדבריו, שינה ראש אמ״ן אהרון חליוה את הערכתו. עד דצמבר 2022 הייתה ההערכה שהסבירות למלחמה נמוכה; עתה הוא חושש ממלחמה, ואף ממלחמה רחבה. לפני הצגת ההערכה המעודכנת לקבינט כינס חליוה התייעצות עם שמונה בכירים לשעבר: ארבעה ראשי אמ״ן וארבעה ראשי אגף המבצעים, ובהם איילנד. זה היה מהלך רצוי ונכון: הרחבת הדיון לפני הצגת ההערכה לדרג המדיני וחיבורו לניסיונם של מי שנשאו בעבר באחריות המודיעינית והמבצעית. חליוה הציג להם שתי התפתחויות. האחת: טבעת האש האיראנית כבר קמה למעשה; בידי חיזבאללה, המיליציות הפרו־איראניות, החות׳ים וחמאס היו נשק מדו...

אמנות המצביאות היא אמנות הכנתה של החרב המתנצנצת: מעקב אחר המציאות, זיהוי הרגע שבו נפתחת הזדמנות, ושליפת החרב מנדנה למתקפת־נגד. אין די לזהות את הרגע; חייבת להיות חרב מוכנה לשליפה. הרגע בעצרת האו״ם היה מצבי, אך לא מפתיע. היה ברור שיהיו נציגים שיבקשו להפגין ביציאה מן האולם; אי אפשר היה לחזות את היקפה של היציאה ואת החלוקה הברורה כל כך שתתגלה בין המדינות. עשרות נציגים קמו ונהרו אל הדלתות עם עליית ראש הממשלה לדוכן, בעוד אחרים נשארו במקומם כדי להאזין לנאומו. העולם נחלק לעיני כול. נוסח נאום אפשרי: אני מודה לנציגים שנותרו באולם. אתם נשארתם כדי להקשיב, ולכן אתם הראשונים שאליהם אני פונה. העולם רואה ברגע זה חלוקה פשוטה: בין מי שמוכנים לברר את האמת, גם כשהיא אינה נוחה להם, לבין מי שבוחרים להסתלק מפניה. ישראל לא תשיב היום שקר אחר שקר. היא מציעה אמת ומעשה. אני קורא מכאן לכל אומה המחויבת לבירור העובדות ללא משוא פנים להצטרף לברית האומות החדשה — ברית פתוחה, שתמדוד מעשים באותה אמת מידה, בין אם עשו אותם ידידיה ובין אם אויביה.  ישראל תפתח, בתיאום עם ארצות הברית ובשיח מוסדר עם האו״ם, בהליך להעברת משימת ...

ביולי 2024, בעיצומה של המלחמה, סיפר פרופ׳ אבי שגיא ז״ל, ממנסחי מסמך „רוח צה״ל”, בפודקאסט של טובי פולק כיצד נוסח ערך הניצחון במסמך. לדבריו, בשנת 2000 ביקש הרמטכ״ל דאז להכניס למסמך את הניצחון כערך יסודי, וחבורת המנסחים סירבה, בנימוק שהניצחון אינו תכלית ההגנה על אזרחי ישראל ושצה״ל קם כצבא הגנה. הפשרה הייתה ערך „דבקות במשימה וחתירה לניצחון”, שתוכנו, כדבריו, הוא בעיקר דבקות במשימה. הוא הוסיף שבמסגרת תפיסת עולם אתית יש טעם אחד בלבד להפעלת כוח צבאי — עקרון ההגנה העצמית — וסיכם: „ניצחון איננו מצדיק הפעלת כוח”. לשיטתו, כאשר ממשלת ישראל משתמשת במונח ניצחון, היא חורגת מגבולות המוסר. הטענה נשמעת מוסרית ומאופקת. בפועל היא מעגלית: המסקנה כלולה כבר בהנחה. מבנה הטיעון הטיעון בנוי משתי הנחות ומסקנה. ההנחה הראשונה: הצדקה מוסרית להפעלת כוח קיימת רק בהגנה עצמית. ההנחה השנייה: ניצחון אינו תכלית ההגנה. המסקנה: חתירה לניצחון חורגת מגבולות המוסר. ההנחה השנייה היא לב העניין. היא אינה מוכחת בשום מקום; היא מוגדרת. שגיא מגדיר את הניצחון מראש כדבר שמעבר להגנה, ומכאן שהמסקנה — שהניצחון מעבר להצדקה המוסרית — כלולה כ...

מבוא מלחמת יום הכיפורים נתפסת עד היום כאחד הכישלונות החמורים בתולדות מדינת ישראל, ודוח ועדת אגרנט הפך למסמך המכונן שנועד להסביר את מקורותיו. הוועדה הצביעה על כישלון מודיעיני עמוק, ובראשו הדבקות ב״קונספציה״ שהעריכה כי מצרים וסוריה אינן מתכוונות לפתוח במלחמה בתנאים ששררו ערב אוקטובר 1973; והיא אף הטילה אחריות אישית כבדה על בכירים במודיעין ובפיקוד. אולם בחינה מחודשת של מסקנותיה מעלה כי הוועדה עצמה לא נמנעה מכשל מהותי: היא התרכזה באיכותה של הערכת המודיעין ובתפקודם של נושאי המשרות, אך לא בחנה לעומק את תפיסת ההגנה והפיקוד שהגדירה את משימותיהם. מאמר זה טוען כי הכשל המרכזי לא היה טעות בניבוי כוונות האויב בלבד, אלא עצם ההנחה שניתן לבסס את מוכנותו של צה״ל על סִבּוּר היגיון האויב וכוונותיו ועל קבלת התרעה מצבית. בכך לא נבחנה גם התוצאה הפרדוקסלית של הדבקות בתפיסת המלחמה המקדימה: העומק האסטרטגי שנוסף לישראל לאחר 1967, במקום לשמש נכס הגנתי, נהפך לנטל. מתוך בחינה זו מבקש המאמר להציע לקח רחב יותר מזה שקבעה הוועדה: אחריות לכשלי מלחמה חייבת להיבחן תחילה ברמת המדיניות, האסטרטגיה ותפיסת ההגנה, ורק לאחר מכן...

English translation following the Hebrew article התשה כאורח חיים בכל תחום תמצית שבירתן של פרדיגמות מסורתיות מחייבת לבחון מחדש גם את ההנחות שנגזרו מהן ולהעלות השערות חדשות המסוגלות להסביר מציאות שההסברים הישנים מתקשים להסבירה. ברוח זו מבקש המאמר לבחון תופעה החורגת משאלת השליטה בבאב אל־מנדב: האם ההסתגלות למלחמת התשה נעשית בהדרגה לאורח פעולה אמריקני החוצה תחומים — מן המלחמה עצמה, דרך האנרגיה ונתיבי הסחר ועד ניהול הסיכונים האסטרטגיים? אין מדובר בקביעה באשר לכוונותיה של ארצות הברית, אלא בהשערה הנבחנת לצד הסברים צבאיים, כלכליים ופוליטיים אחרים. הירידה בתלותה הישירה של ארצות הברית בנפט המזרח־תיכוני והרחבת החלופות האנרגטיות מגדילות את יכולתה לשאת לאורך זמן את מחירם של שיבושים במצרים ושל מלחמה שאינה מוכרעת. אלא שכאן מתגלה הפרדוקס: ככל שגדלה היכולת להסתגל להתשה, כך עשוי לפחות הלחץ לצאת ממנה ולעבור לאסטרטגיה המכוונת להכרעה ולמצב סיום מוגדר. מכאן שאלת הכותרת: אם לא דחוף לארצות הברית להכריע בבאב אל־מנדב — איפה כן? המאמר בוחן אם המענה האמריקני לשיבושים במערכת האזורית הולך ונשען על בניית חוסן, חלופו...