המלחמה באיראן – בין הכרעה להתשה נסבלת

למרות הישגים מבצעיים יוצאים מן הכלל והשמדת מספר עצום של חימושים ומטרות אויב, המלחמה באיראן אינה עומדת כנראה להסתיים בעתיד הקרוב. הסיבה לכך נעוצה בפער שבין מטרות המלחמה לבין הדרך שבה היא מתנהלת.

למלחמה היו שלוש מטרות עיקריות: הסרת איום הגרעין, הסרת האיום הבליסטי, וניתוקה של איראן מן הפרוקסיס שלה המאיימים על ישראל ועל מדינות נוספות באזור. החלפת הממשל או המשטר באיראן לא הוגדרה כמטרה להשגה ברצף עם שלוש המטרות הללו.

כפי שנותח במאמר קודם מ־3 במרץ, „הפרדוקס המבצעי במערכה מול איראן: עוצמה מרוכזת — הפעלה מדורגת”, אילו הוצבה החלפת המשטר כיעד והיה מופעל מהלך מתמרן קרקעי לכיבוש טהרן ולהכנעת ההנהגה בתנאי התוקף של המלחמה, ניתן היה להגדיר את המערכה — לאור ביצועי הצבאות עד כה — כמלחמת הכרעה בהשבתה. יתרונה הגדול של מלחמה מסוג זה הוא ביכולת להעריך מראש את משכה ולהיערך בהתאם, ואף להכתיב במדויק את עיתוי סיומה.

מאחר שמהלך כזה לא הופעל — ואף עדיין לא ברור כיצד, מתי ובעיקר מי יפעילו — המלחמה כפי שהיא מתנהלת עד כה היא מלחמת הכרעה בהשמדה פאלנקסית שיטתית. חסרונה של שיטה זו הוא בחוסר היכולת להעריך במדויק את משך המלחמה, להכתיב את עיתוי סיומה באמצעות כניעת ההנהגה הקיימת, והיא גם יקרה מאוד במשאבים.

מאחר שהשגתן של שתי מטרות המלחמה הראשונות קרובה, בעוד שגורלו של מהלך קרקעי להכנעת ההנהגה והחלפתה עדיין איננו ברור, ניתן להניח כי המלחמה מצויה בשלב מעבר: ממלחמת הכרעה על שני דפוסיה למלחמת התשה ושחיקה — שחסרונה הבולט הוא חוסר היכולת לקבוע את משכה, את עיתוי סיומה ואת היקף נזקיה. במובן זה, המלחמה איננה מתארכת בגלל כישלון — אלא בגלל בחירה בדפוס מלחמה מסוים, שגם הוא כנראה נצפה והוכן מראש.

עם זאת, נוכח העובדה שבניגוד למלחמות העבר האמריקנים והישראלים אינם מפעילים כוחות מתמרנים יבשתיים, וכי מצאי הטילים הבליסטיים שבידי איראן הולך ופוחת — ובשל השמדת אמצעי הייצור שלהם גם אינו ניתן לחידוש מהיר — מלחמת ההתשה תהיה משמעותית מאוד עבור איראן ואזרחיה, אך משמעותית הרבה פחות עבור האמריקנים, ישראל, שכנותיה הקרובות ואזרחיהן.

אילו הפרוקסיס בלבנון ובתימן היו מושמדים או חדלים מאשם בדרך אחרת, הייתה יכולה להיווצר מציאות שבה הצבאות נלחמים רחוק מן הבית ובסיכון נמוך יחסית, בעוד החיים האזרחיים חוזרים למסלולם הרגיל כמעט לחלוטין.

בשלביה המתקדמים של מלחמת ההתשה — אשר עשויה להפוך כמעט חד־צדדית — שני גורמים בלבד יוכלו להביא את המלחמה לסיומה: כניעה של ההנהגה האיראנית בעקבות כיבוש הבירה במהלך מתמרן יבשתי, אולי קומנדואי, או בעקבות פגיעה במרכז כובד שלטוני אחר; או חיסולה בפעילות עריפה שיטתית.

עד שתתחולל החלפת הנהגה — או שינוי משטר שיביא לשלטון הנהגה שתבחר לשתף פעולה — צפוי צוות קרב אמריקני־ישראלי הפועל בירי-מרחוק להידרש לקיים פעילות מתמשכת של סיכול והשמדה שיטתית של יכולות האיום. במונחי האסטרטגיה הישראלית המוכרים, יהיה זה מעין "כיסוח שיטתי של הדשא", שעשוי להימשך פרק זמן שאיננו קצר.

במובן זה עשויה המערכה להתפתח לדפוס של התשה א־סימטרית: לחץ צבאי וטכנולוגי מתמשך על איראן בירי מנגד, מול יכולתה המוגבלת להשיב באמצעים דומים. אולם אסימטריה זו עלולה לבוא לידי ביטוי גם בזירה אחרת. בהיעדר יכולת צבאית סימטרית, עשויה איראן לנסות ולהפעיל טרור נגד מטרות ישראליות ואחרות ברחבי העולם. אפשרות זו מחייבת היערכות מוקדמת, דריכות מודיעינית גבוהה ונכונות לנקוט צעדי מנע מתאימים — לרבות סגירה של נציגויות דיפלומטיות של איראן בעולם אם יתברר כי הן משמשות בידי המשטר תשתית לפעילות מסוג זה.

גורם נוסף שעשוי להשפיע על השינוי בדפוס המלחמה ולהפיכתה להתשה נסבלת הוא לוח הזמנים הפוליטי של הנשיא דונלד טראמפ והבקורת הציבורית על המלחמה כולל במפלגתו. ככל שהמערכה מתמשכת, עשוי להיווצר תמריץ להימנע מהסלמה שתדרוש מהלך קרקעי רחב היקף או כיבוש הבירה. בנסיבות כאלה ניתן להניח כי המציאות הסבירה יותר היא של התשה ממושכת יחסית, המתקיימת הרחק מן הבית עבור שתי המדינות. ייתכן גם כי מטעמים פוליטיים תעדיף ארצות הברית להעביר בהדרגה את ניהול שלב ההתשה לידי ישראל, כשהיא מעניקה לה את הגיבוי הפוליטי והצבאי הנדרש — ואולי אף מקלה עליה באמצעות אירוח כוחות אוויר ישראליים בבסיסיה הקרובים לאיראן.

באשר לניצחון — הוא לא יהיה מוחלט. אך בהתחשב במטרות שכבר הושגו, בזמן הקצר שבו הושגו, ובמחיר הנמוך יחסית של אבדות בנפש — צבאיות ואזרחיות — וברכוש, יהיה זה ניצחון מכובד עד מפואר. אולי תהיה בכך גם נחמה מסוימת לאסון ה־7 באוקטובר.